איך בודקים את יעילות הטיפול באבנית

שאלה בה מתחבטים אנשי מעבדה ומחקר לאורך שנים.
לרוב, אבנית מבטאת ע"י רמת הקושיות של המים ומכילה ערכים של מתכות קלות כדוגמת קלציום, מגנזיום וברזל.

התשובה הקצרה והנכונה " מרתיחים את המים"

האם הורדת ערכי הקושיות מוכיחה הורדת האבנית?

התשובה היא בהחלט שכן, אך סילוק ערכים אלה הופכים את המים לבעייתיים משתי סיבות עיקריות
מהסיבה הבריאותית כמו גם פגיעה באיכות הסביבה :

1) הורדת קושיות המים הופכת את המים למים חומציים (בעלי PH נמוך) וכששותים אותם ומכילים אותם בגוף האדם, המים עלולים לאזן את עצמם ע"י ריקון תוכן כדוריות הדם האדומות (המוליזה) ועל כן בתקנון בריאות העם קיימת הגבלה למינימום של רמת ה-PH (יחס הגבה) ל-6.5.
השיטות היחידות  שמורידות בפועל את קושיות המים הנו ריכוך באוסמוזה הפוכה ומחליף יונים (מרכך)
א) הבעיה באוסמוזה הפוכה היא, שממבראנה לא נכונה עלולה להוריד ערכים חיוניים לבריאות כדוגמת מגנזיום שחייב להיות חלק מהרכב המים ולא ע"י הוספת מינרליזטור שלא מוסיף כלום למעט חיידקים.
ב) מחליף יונים ע"י שרפים אסור לשימוש מבחינת החוק בשל הוספת המלח הממליח את האקוויפרים ממי הנקז הזורם לביוב, כמו גם עלייה חדה ברמות הנתרן במי התוצר שאינם מלוחים ,על כן שותים אותם ובכך גורמים לעלייה בלחץ הדם, בנוסף מים אלה מייצרים חלודה בפגישה עם ברזל (דודי שמש, צנרת וכד')
*קיימים קנקנים בייתים המכילים שרפים להרתחה בלבד, מים אלה אינם מומלצים לשתייה ישירה.

מכאן אנו למדים שאם אין ביכולתנו להוריד את קושיות המים בעיקר בשל הסיבות הבריאותיות
כל שנותר הוא להוריד את נזקי האבנית ללא הורדת הקושיות.
השיטה היא לגבש את האבנית לפני הכניסה לבית ובכך למנוע שקיעת האבנית בתוך הבית היות ואבנית שוקעת רק פעם אחת.
ניתן לראות שלל פתרונות לסוגיה זו, אחד הפתרונות הוא להוסיף כימיקלים כדוגמת סיליקאטים ופוספטים למי השתייה בכדי לקשור את מרכיבי האבנית, וגם בפתרון זה קיימות מספר בעיות היות וקיימים יצרנים המוסיפים מתכות כבדות ובכך המים אמנם ללא אבנית אך פסולים לשתייה מבחינה רפואית, בכדי לוודא שהנכם משתמשים במוצר הנכון דרשו את תקן הבריאות למוצר

   compliance to NSF/ANSI 42 standard  ובכך תדעו שאתם שותים מים בריאים. נכון להיום לסיליפוס אין תקן שכזה, ורק לאבני הלשם קיים תקן בריאות

אם כך, איך בכל זאת ניתן לבדוק יעילות של הטיפול באבנית?

היות ורמת הקושיות אינה משתנה אחרי הטיפול, ומכאן שלא ניתן למדוד באופן מדעי את היעילות.
על כן צריך לבחור את האביזר שהכי ניזוק מאבנית בבית מגורים כדוגמת דוד המים, ולבצע את הניסוי על דוד זה, ובמקביל להכניס מים ללא טיפול בדוד מקביל ולבחון את גיבוש האבנית בדודים ועל גופי החימום.
במידה וחלה הקטנת הצטברות אבנית בדוד המטופל ניתן לשקול זאת במשקל פשוט ולאמוד את רמת הטיפול באבנית בדוד מטופל מול הדוד שאינו מטופל.

האם ניסוי שכזה הוא ניסוי מעבדה מתקדם?
יכול להיות שהניסוי אינו מדעי ו/או מתקדם אך בהחלט נותן תוצאות אמתיות, ומדמה את המצב המתרחש אצלנו בבית.
להפתעתי אני רואה שגם מכון התקנים הישראלי נופל לרשתם של משווקי הכימיקלים לטיפול באבנית
ואף מנסה להעביר תיקון לתקן 1505/1 בדבר הוספת סיליקאט ופוספאט למים לצורך הטיפול באבנית
ובכן, לאור הנאמר דלעיל ניתן להבין שהוספת כימיקלים למים היא דרך אחת להתמודד עם נושא האבנית
אך קיימות עוד שיטות לטיפול באבנית כדוגמת מגנטים ובעזרת תהליך טורבולנטי של סגסוגת מתכות חצי אצילות, כך שאם תקן כזה יהווה את השיטה היחידה לטיפול באבנית ,לא ניתן יהיה לשלב שיטות אחרות למרות שהן יכולות להוכיח יעילות גבוהה יותר ובחלק מהמקרים בריאה יותר.
מכאן אנו למדים שאם המוצר אכן מטפל באבנית, הלקוח בבית חייב להבחין בהפחתה של כמות האבנית בפועל, על כן המלצה של שיטה כזו או אחרת עפ"י מכון התקנים אינה רלוונטית, לטעמי מכון התקנים בראש וראשונה חייב לבדוק את ההשלכות הבריאותיות של התהליך, כי בריאות הציבור חשובה מכול!
ובמידה ומכון התקנים רוצה לבדוק יעילות המוצר, הוא חייב להצטייד בדודים ולמדוד את שקיעת האבנית.